ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ט״ז

1 בנשיא שבט שחטא עסקינן עוסקים אנו. מי האם לא אמר רב אדא בר אהבה "כל הדבר הגדל יביאו אליך" שמות יח, כב, פירושו: דבריו של גדול, שכל מקום שגדול ישראל נאשם באשמה שעונשה מוות, הוא נידון בשבעים ואחד דיינים. האי נמי זה, נשיא השבט, גם כן גדול הוא, ודינו צריך להיות בשבעים ואחד.

2 עולא אמר בשם ר' אלעזר הסבר אחר, שהשבט נידון בשבעים ואחד באופן מסויים — בבאין שני שבטים להידון על עסקי נחלות מהי הנחלה השייכת לכל שבט, ועושים זאת בבית דין של שבעים ואחד כתחילתה של חלוקת ארץ ישראל לשבטים בימי יהושע. מה תחילתה של חלוקה היתה בשבעים ואחד זקני העדה, אף כאן לא ידון ענין הנחלה אלא בבית דין של שבעים ואחד.

3 ומקשים: אי או אולי נאמר כך, מה תחילתה של חלוקת הארץ היתה בקלפי גורל, באורים ותומים, וכל ישראל מצויים שם, אף כאן, בסכסוך בין השבטים, יצטרך להיות קלפי, אורים ותומים וכל ישראל, וכיון שאין עושים כן, משמע שאף לענין סכסוכי נחלה בין השבטים אין צורך בבית הדין הגדול. אלא מחוורתא מחוור, ברור כהסברו של רב מתנה שמדובר בנשיא של שבט שחטא.

4 רבינא אמר: לעולם יש לפרש שמדובר כאן בשבט שהודח לעבודה זרה, ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך וכי בדינא בדין של רבים דיינינן ליה אנו דנים אותם ולא כיחידים, הרי יש להשיב: אין כן, אף על גב דקטלינן ביחיד אף על פי שאנו הורגים אותם כיחידים, ודנים אותם בסקילה, ואין מחרימים את ממונם, בכל זאת בי דינא בבית דין של רבים דיינינן ליה אנו דנים אותו, שדנים דינו של כל אחד בסנהדרי גדולה.

5 וראיה לדבר: מי האם לא אמר ר' חמא בר' יוסי אמר ר' אושעיא: על הכתוב שנאמר ביחיד העובד עבודה זרה "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך, את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו" דברים יז, ה, ומדיוק הלשון למדנו: איש ואשה בודדים אתה מוציא לשעריך לדון אותם בבית הדין שבשער העיר, שהוא סנהדרי קטנה, ואי ואין אתה מוציא את כל העיר כולה לשעריך, אלא הם נידונים בבית הדין הגדול. הכא נמי כאן גם כן בשבט שחטא: איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך, אלא נידונים בבית דין של שבעים ואחד.

6 א שנינו במשנה שלא דנים את נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד. ושואלים: מנהני מילי מנין דברים אלה, מה מקורם במקרא?

7 אמר ר' יוסי בר' חנינא: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה של לשון "הזדה" "הזדה" מזקן ממרא, שבנביא שקר נאמר "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא" דברים יח, כ, ובזקן ממרא נאמר "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השופט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל" דברים יז, יב, מה להלן בזקן ממרא אין הזדה אלא כנגד בית הדין הגדול של שבעים ואחד, אף כאן בנביא שקר אינו נידון אלא בבית דין של שבעים ואחד.

8 ותוהים: והא והרי "הזדה" כי כתיבא כאשר נאמרה בזקן ממרא, בדין קטלא מיתה הוא דכתיבא שנאמרה, וקטלא בעשרין ותלתא והמיתה שלו בעשרים ושלושה דיינים בלבד הוא ולא בשבעים ואחד! אלא אמר ריש לקיש: יש לומר כי גמר למד בגזירה שווה "דבר" "דבר" מהמראתו, שהמצוה שהזקן הממרא עובר עליה במריו היא הוראת התורה "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך" דברים יז, י, ובמיתת נביא השקר נאמר "אשר יזיד לדבר דבר בשמי" דברים יח, כ, וכשם שהזקן הממרא עושה דבר כנגד בית דין של שבעים ואחד — אף המזיד לדבר דבר שלא בשם ה' דינו מיתה בבית דין של שבעים ואחד.

9 ושואלים: ולהדר ושיחזור דין זקן ממרא, ולגמר ושילמד בגזירה שווה מן המילים "הזדה" "הזדה" מנביא השקר, ואף זקן ממרא יצטרכו לדונו בבית דין של שבעים ואחד! ומשיבים: "דבר" "דבר" — גמיר למד, גזירה שווה זו קיבל במסורת, ואילו "הזדה" "הזדה" — גזירה שווה זו לא גמיר למד, לא קיבל במסורת.

10 ב שנינו במשנה שלא דנים את הכהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד. ושואלים: מנהני מילי מנין דברים אלה? אמר רב אדא בר אהבה: שאמר קרא הכתוב: "כל הדבר הגדל יביאו אליך" שמות יח, כב, ומשמעו שמשה או בית דין של שבעים ואחד שהוא במקומו ידון בדבריו של גדול בישראל.

11 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: "דבר גדל" שנאמר בכתוב משמעו — דבר קשה. אתה אומר שמשמעו דבר קשה, או אינו אלא דבריו של גדול? — כשהוא אומר בפסוק אחר המספר כיצד ביצע משה את עצת יתרו "את הדבר הקשה יביאון אל משה" דברים יח, כו — הרי דבר קשה אמור, משמע שדבר הגדול הוא הוא דבר הקשה!

12 ומשיבים: הוא, רב אדא בר אהבה, שאמר כי האי תנא כשיטתו של תנא זה, דתניא שכן שנינו בברייתא אחרת: משמעות הכתוב "דבר גדל" היא — דבריו של גדול. אתה אומר שהמשמעות היא דבריו של גדול, או אינו אלא דבר הקשה? ויש לדחות: כשהוא אומר הלאה "הדבר הקשה יביאון אל משה ", הרי דבר קשה אמור, ולמדנו שדבר שבית דין אינו יכול לפתרו מביאים לפני משה, הא הרי מה אני מקיים "דבר גדל" — דבריו של גדול, ושואלים:

13 והאי תנא ותנא זה שלדעתו "דבר גדול" ו"דבר קשה" אחד הוא, תרי קראי שני כתובים לדבר אחד למה לי? ומשיבים: חד לצואה בעלמא אחד לציווי בלבד, וחד ואחד לעשייה שכן נעשה הדבר. ושואלים: ואידך והתנא האחר, מדוע אינו מפרש כן? ומסבירים: אם כן, ששניהם אחד הם, לכתוב שיכתוב או "גדול" "גדול" בשני המקרים, או "קשה" "קשה" בשני המקרים, מאי מה משמע "גדול", ומאי ומה משמע "קשה" שנאמרו בשני מקומות? שמע מינה תרתי למד מכאן שני דברים, גם לענין דבר הגדול וגם לענין דבר הקשה.

14 בעי שאל ר' אלעזר שאלה זו: שורו של כהן גדול שהרג נפש, בכמה דיינים הוא נידון? וצדדי השאלה: האם למיתת בעלים דידיה שלו מדמינן ליה משווים אנו אותו, ולפיכך אף שורו נידון בשבעים ואחד, או דילמא שמא למיתת בעלים דעלמא בכלל מדמינן ליה משווים אנו אותו ויהיה נידון בעשרים ושלושה בלבד? אמר אביי: מדקא מבעיא ליה מתוך שנשאלה לו השאלה בשורו, הרי מכלל הדבר תלמד שממונו פשיטא ליה פשוט לו, שבשאר דיני ממונות של הכהן הגדול דן בית דין רגיל.

15 על הערה זו של אביי תוהים: פשיטא פשוט הדבר! ומדוע לא יהא כן? ומסבירים: מהו דתימא שתאמר: הואיל וכתב "כל הדבר הגדל", היינו חושבים שהכוונה היא לכל דבריו של גדול, כל סכסוך שכהן גדול הוא צד בו ידון בבית הדין הגדול, על כן קא משמע לן השמיע לנו דבר זה.

16 ג שנינו במשנה שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ושואלים: מנהני מילי מנין דברים אלה? אמר ר' אבהו: שאמר קרא הכתוב בזמן מינוי יהושע: "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה" במדבר כז, כא, והרי פסוק זה מדבר במנהיג היוצא למלחמה "יצאו" "יבואו",

17 "הוא" — זה מלך, יהושע או כל מנהיג אחר שיהיה במקומו, "וכל בני ישראל אתו" — זה משוח מלחמה, כהן שנמשח במיוחד לעמוד לפני המלחמה ולהדריך את העם ראה דברים כ, ב, "וכל העדה" — זה סנהדרי. הרי שסנהדרין גדולה צריכה להיות שם ולתת רשות למלך.

18 ושואלים: ודילמא ושמא זה שהכתוב מזכיר את הסנהדרין, הכוונה היא שלסנהדרי הוא דקאמר להו רחמנא שאמרה להם התורה, דלישיילו שישאלו באורים ותומים, ולהם הרשות לעשות זאת, אבל המלך יכול לצאת למלחמה בלא רשות סנהדרין?

19 אלא הראיה היא כי הא כמו זה שאמר רב אחא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא החסיד: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן הכינור מאליו. מיד היה דוד עומד משנתו ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו,

20 אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה ואין להם מהיכן! אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ הכמות הקטנה הנכנסת ליד אחת משביע את הארי הגדול, ואין הבור מתמלא מחולייתו רק ממי הגשמים שיורדים במישרין לתוכו בלבד, אלא צריכים למשוך לו מים ממקום אחר. אמר להם: אם כן, לכו פשטו ידיכם בגדוד ועשו מלחמה על העמים השכנים.

21 מיד יועצין באחיתופל היכן ומתי להילחם, ונמלכין מתייעצים ומקבלים רשות בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים אם יעשו את הדבר אם לא. אמר רב יוסף: מאי קרא מהו הכתוב המרמז ומלמד על דבר זה — שנאמר:

22 "ואחרי אחיתפל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב" ראה דברי הימים א' כז, לד. וכך יש להבין: "אחיתופל" — זה יועץ, וכן הוא אומר: "ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים" שמואל ב' טז, כג. "ובניהו בן יהוידע" — זו סנהדרין, שהוא היה בראשה. "אביתר" — אלו אורים ותומים, שהוא היה הכהן הגדול.

23 וראיה שבניהו בן יהוידע הוא סנהדרין, שכן הוא אומר "ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי" דברי הימים א' יח, יז. ולמה נקרא שמן "כרתי" ו"פלתי"? "כרתי" — מפני שכורתין דבריהן ומחליטים, "ופלתי" — שמופלאין מעשיהן. ואחר כך לאחר שעשו את כל הדברים האלה "שר הצבא למלך יואב" שהוא מנהיג בפועל את המלחמה.

24 אמר ר' יצחק בריה בנו של רב אדא ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ר' יצחק בר אבודימי: מאי קרא מהו הכתוב המרמז מעשה זה בדוד שהיה כינור תלוי לו למעלה ממיטתו והיה מעירו משנתו — שנאמר: "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר" תהלים נז, ט.

25 א שנינו במשנה: ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד. ושואלים: מנהני מילי מנין דברים אלה, מה מקורם במקרא? אמר רב שימי בר חייא: אמר קרא הכתוב: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" שמות כה, ט, "וכן תעשו" משמעו לדורות הבאין, וכשם שהמשכן נעשה בכל פרטיו על פי משה, כך בית המקדש צריך להיעשות על פי בית דין של שבעים ואחד שהם במקום משה.

26 מתיב מקשה על כך רבא ממה ששנינו בברייתא אחרת: כל הכלים שעשה משה רבינו משיחתן בשמן הקודש היא שמקדשן להיות ראויים לעבודת המקדש, מיכן מכאן ואילך, לדורות הבאים, אין צורך במשיחה אלא עצם עבודתן מחנכתן, שכאשר עושים בהם עבודת קודש כדרכם ממילא הם נעשים כלי קודש. ואמאי ומדוע יהיה כן? נימא נאמר "וכן תעשו", שיעשו לדורות הבאין כבמשכן, ויהא צורך במשיחה בשמן הקודש בכל הדורות!

27 ומשיבים, שאני התם שונה שם באותו ענין שאמר קרא הכתוב: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אתם" במדבר ז, א, ויש כאן הדגשה "אתם" — רק הכלים ההם צריכים קידוש במשיחה, ולא לדורות יש צורך במשיחה.

28 ומקשים: ואימא ואמור באופן אחר: אותם יש לקדש במשיחה דווקא, ולדורות — אי או במשיחה אי או בעבודה, שיש גם דרך אחרת ולא רק בעבודה! אמר רב פפא: אמר קרא הכתוב לגבי זה: "ולקחו את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" במדבר ד, יב, הכתוב תלאן בשירות, שעם שירותם יתקדשו.

29 ומקשים: אלא אם כן, שיש כתוב מיוחד לענין זה, ההדגשה "אתם" למה לי? הרי הדגשה זו מיותרת ואינה באה ללמד דבר! ומשיבים: אי לאו אם לא ההדגשה "אתם", הוה אמינא הייתי אומר: לדורות נעשה הדבר במשיחה ובעבודה גם יחד, דהא כתיב שהרי נאמר: "וכן תעשו", והייתי מצרף את האמור בשני הכתובים, לכן כתב רחמנא כתבה התורה "אתם", ללמד: אותם בלבד במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

30 ב עוד שנינו במשנה שאין עושין סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ושואלים: מנא לן מנין לנו דבר זה? ומשיבים: כדאשכחן כפי שמצאנו במשה, דאוקי שהעמיד סנהדראות, בתי הדין הקטנים לכל ישראל שמות יח, כה–כו, ומשה במקום שבעים וחד קאי ואחד עומד, שמינוי שבעים האיש הוא על ידי משה ומכוחו של משה.

31 תנו רבנן שנו חכמים: מניין שמעמידין שופטים לישראל? — תלמוד לומר: "שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" דברים טז, יח. שטרים לישראל מניין שמעמידים? — תלמוד לומר: "ושטרים תתן". שופטים שצריכים למנות לא רק לכל ישראל אלא לכל שבט ושבט מניין? — תלמוד לומר: "שפטים... לשבטיך". שוטרים לכל שבט ושבט מניין? — תלמוד לומר: "שטרים... לשבטיך".

32 שופטים שצריכים למנות לכל עיר ועיר מניין? — תלמוד לומר: "שפטים... לשעריך", ששער העיר הוא מושב זקני העיר ודייניה. שוטרים לכל עיר ועיר מניין? — תלמוד לומר: "שטרים... לשעריך". ר' יהודה אומר: צריך שיהא בית דין אחד הממונה על כולן, שנאמר: "תתן לך", שצריך שיהא מוסד הדואג לכל המינויים הללו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מאותו פסוק עצמו אפשר לדרוש "לשבטיך ושפטו", מכאן שמצוה בשבט לדון את החוטאים בתוך שבטו, ולא למסור את הדין לשבטים אחרים.

33 ג שנינו במשנה שאין עושין עיר הנדחת אלא בסנהדרי גדולה. ושואלים: מנא הני מילי מנין דברים אלה? אמר ר' חייא בר יוסף אמר ר' אושעיא: שכן אמר קרא הכתוב בעובד עבודה זרה: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך" דברים יז, ה. ולמדנו מכאן: איש ואשה בודדים אתה מוציא לשעריך לבית הדין של שער העיר, ואי אין אתה מוציא את כל העיר כולה לשעריך. שאינה נידונה בבית דין של שער העיר אלא בבית דין הגדול.

34 ד שנינו במשנה שאין עושין עיר הנדחת בספר. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? ומסבירים: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם" דברים יג, יד אמר רחמנא אמרה התורה, ובא אומר: מקרבך — מתוך המדינה עצמה ולא מן הספר, שהוא על גבול המדינה ולא בתוכה.

35 ה הדין המובא במשנה שלא עושים שלש ערי הנדחת נלמד ממה דכתיב שנאמר בדין עיר הנדחת: "כי תשמע באחת עריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבת שם לאמר" דברים טז, יג, ולא שלוש. אבל עושין עיר נידחת אחת או שתים, דכתיב שנאמר: "עריך", לשון רבים הרי שתים בכלל. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: "אחת" שבכתוב בא להדגיש — אחת ולא שלש. אתה אומר שהכוונה היא אחת ולא שלש, או אינו אלא אחת ולא שתים? — כשהוא אומר "עריך" — הרי שתים אמור, הא הרי מה אני מקיים "אחת" — אחת ולא שלש.

36 זימנין לעיתים, לפעמים אמר רב: בבית דין אחד הוא שאין עושין יותר משתי ערים נדחות, הא הרי בשנים ושלשה בתי דינין — עושין. וזימנין ופעמים אמר רב: אפילו בשנים ושלשה בתי דינין — לעולם אין עושין. ולשיטה אחרונה זו שואלים: מאי טעמא מה הטעם של רב? ומשיבים: משום קרחה, כלומר, שלא להרבות בישראל חלל ריק מישוב. אמר ריש לקיש: לא שנו שאין עושים שלוש ערים נדחות אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות — עושין. ר' יוחנן אמר: אין עושין כלל משום קרחה, שלא לעשות מקומות חסרי ישוב בתוך ארץ ישראל.

37 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן: אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל, אבל עושין אותם שתים, כגון אחת ביהודה ואחת בגליל, אבל שתים ביהודה ושתים בגליל — אין עושין. וסמוכה לספר — אפילו אחת אין עושין. מאי טעמא מה טעם הדבר? שמא ישמעו גוים שיש בספר עיר אחת שאין בה ישוב כלל ויחריבו את ארץ ישראל, שיכנסו ללא הפרעה דרך מקום ריק זה.

38 ושואלים: ותיפוק ליה ויצא לו דין זה לא מטעם זה אלא משום גזירת הכתוב ש"מקרבך" אמר רחמנא אמרה התורה, ולא מן הספר! ומשיבים: תוספתא זו כשיטת ר' שמעון היא, דדריש טעמא דקרא שהוא דורש את טעם הכתוב, ולדעתו זהו טעמו של הכתוב האומר שאין להרוס כלל עיר הנדחת שעל הספר.

39 ו שנינו במשנה שסנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד איש, ור' יהודה סבור כי היו בה רק שבעים, שמשה אסף רק שבעים מזקני ישראל ולא יותר. ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן מה טעמם של חכמים? — דאמרי שהם אומרים שאמנם נאמר שבעים איש, אבל משה על גביהן ומצטרף עמם. אמר קרא הכתוב: "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם